פרק # 7 - איך להיפטר מדחיינות?

היום נדבר על דחיינות.

אני כל כך לא אוהבת את המילה הזו – דחיינות.

זה מזכיר לי את עצמי בתקופה שדחיתי כל דבר, ואני חושבת שרבים מאיתנו עברו, או עוברים את זה.

בכלל, כל פעם שאומרים "דחיינות" אז משהו מתכווץ בנו, נכון?

משהו מרגיז אותנו,

כי בעומק אנחנו יודעים שאנחנו אמורים לעשות

וגם במודע אנחנו יודעים שאנחנו אמורים לעשות.

אבל יש בכל זאת משהו שלא מאפשר לנו לעשות,

פשוט "לא בא" לנו

אז אנחנו דוחים את זה.

ואז מגיעה שיפוטיות – מבחוץ או מבפנים,

שאומרת: למה לא עשית?

מתי תעשי/תעשה?

למה את/ה דוחה את זה?

וזה מעצבן, ומרגיז, ואז דווקא לא עושים, בכוונה

כי מה פתאום אומרים לי – תעשי?

כל הנושא הזה של דחיינות יש לו איזה טעם מר,

לא כייפי.

כשאנחנו חושבים על עצמנו כדחיינים - לא פשוט לקבל את זה,

קשה לסלוח על התכונה הזו.

העניין הוא שאם אני לא סולחת לעצמי על משהו

שהייתי אמורה לעשות ולא עשיתי,

אני נכנסת ללופ.

כי זה קצת כמו הביצה והתרנגולת:

מי בא קודם - הדחיינות

או הסיבה שבגללה אני נהיית דחיינית?

כאן זה הופך לכדור שלג:

אני "דווקא" לא אעשה

ואז אני דוחה יותר

ועוד יותר כועסת על עצמי

ועוד יותר לא בא לי לעשות

ו... אין לזה סוף.

איך כל זה מתקשר להתנהלות הכלכלית, לנושא הכסף?

אנחנו יודעים שהרבה פעמים אנחנו

משלמים מחיר גבוה על הדחיינות:

לא עושים את הדברים בזמן, צוברים ריביות, קנסות,

דברים שלא נעימים ואפילו כואבים לנו.

זה קורה כשהסביבה (הבנק למשל)

מנסה לעודד אותנו להתמודד עם המשימה.

לדעתי המפתח לכל העניין זה ההתמודדות.

הרי למה אנחנו דוחים משימה?

כי לא בא לנו להתמודד

או שאנחנו חשובים שזה גדול עלינו

או שאנחנו מרגישים שיש לנו דברים חשובים יותר,

וזה יכול להיות גם לשבת על הספה ולא לעשות כלום.

תודו שזה עדיין יותר טוב מאשר ללכת ולהתמודד עם נושא כלשהו.

אנחנו פשוט לא מרגישים שהערך של הדבר הזה,

של המשימה שעלינו לעשות, הוא מספיק חשוב לנו.

כלומר אנחנו לא רואים את התועלת בדבר הזה, בעשייה.

אנחנו כן מבינים את החשיבות –

לכן זה מציק לנו, נכון?

כי אם זה לא היה חשוב לא היינו מתייחסים לנושא

והוא גם לא יחזור אלינו כבומרנג.

אז איך אנחנו יכולים לצאת מהלופ הזה?

איך אפשר להתמודד ולצאת מהמקום שבו אנחנו דוחים משימות

ופשוט לא עושים?

יש כמה שיטות, שכולנו מכירים, למשל:

בואו ניקח את המשימה הגדולה ונפרק אותה

לגורמים קטנים יותר

צעד אחר צעד, נעשה כל פעם עוד קצת ועוד קצת... טוב כולנו מכירים את זה כבר.

די עם זה – הרי אם אחליט שאני עושה

אז פשוט "אכנס" במשימה הזו וזהו.

באופן אישי אני דוחה כי לא בא לי לעשות.

זה לא בשבילי, אני מרגישה שזה שטויות,

ואני לא רואה את הערך בכך.

אבל העניין הוא שאני עדיין אמורה לעשות:

לא משנה אם זה הגשה של לימודים,

או משהו שעומד לי בגינה שנים ואני לא מזיזה,

או בלגן שיש בפינה בבית וכבר המון זמן אני רוצה לסדר,

או מכתב שאני אמורה לענות עליו.

בואו נחקור קצת את הנושא הזה:

כי דברים לא סתם מגיעים אלינו

כל דבר שמגיע אלינו - אמור ללמד אותנו.

מה שיושב בעומק של הדחיינות

זה ההתנגדות שלנו, מול משהו או מישהו,

ולכן אנחנו לא מבצעים את המשימה.

בואו נבדוק למה יש לנו התנגדות.

התנגדות זה כמו כאב – מה כואב לי הראש עכשיו?

אין לי זמן להתעסק עם זה.

הכאב מופיע פתאום בגוף שלנו, ולא בא לנו, אין לנו זמן לזה עכשיו.

פעמים רבות אנחנו לא מתמודדים עם הכאב,

מתנגדים לכאב, ואז - כואב לנו יותר.

אחת הטכניקות להתמודד עם הכאב היא להכיר בו, לאפשר אותו.

הרי יש סיבה שהכאב מופיע.

ואם אנחנו לא מתנגדים לו, הרבה פעמים הוא פשוט מתפוגג,

כמו אומר: "או קי, עשיתי את תפקידי.

התפקיד שלי היה להעיר את תשומת ליבך,

שתשימי לב למשהו שקורה לך בגוף".

ואז הוא מתפוגג.

כמובן עלי לבדוק מה שורש העניין, למה בכלל עלה הכאב

אבל ברגע שאני מסכימה להרגיש אותו, לחוות אותו,

הוא נעלם.

(אני כמובן לא מדברת על כאב כרוני, או על טראומה – אלו כאבים שנדרשת עבורם עזרה חיצונית).

אם אנחנו מדברים על ההתנגדות לכאב,

כך גם בדחיינות –

זה בעצם כאב שיש לנו ואנחנו לא מוכנים לראות ולהתמודד איתו.

אני חושבת שאם "נסתכל למשימה בעיניים" –

נבדוק למה זה מרגיז אותנו, מה יושב שם בעומק,

למה אני כועסת על הגורם המפעיל,

נגלה למה אנחנו לא רוצים לעשות.

הרי ההתנגדות שלי היא לא באמת לסידור המטבח או לכתוב מענה למכתב.

מדובר בגורם כלשהו שיושב מתחת לפני השטח.

ואז אני חושבת לי: אני צודקת, אז אני לא עושה,

בגלל שאני צודקת.

בכלל, הצדקנות והדחיינות הולכים מעולה ביחד:

אם אני מרגישה שאני "צודקת"

אז אני לא אמורה לעשות את זה בכלל.

אני לא אעשה. דווקא.

וכאן אני רוצה לשאול אתכם:

למה כל כך חשוב לנו להיות צודקים?

איפה בחיים זה מקדם אותנו כשאנחנו צודקים?

הצדקנות נדמית לנו כמו תחרות:

תחרות מול מישהו או מול עצמנו

ואנחנו רוצים תמיד לזכות.

ואם יש סיכוי שלא נזכה, אז אנחנו לא עושים.

כמו ילדים שמשחקים משחק, ומי שמפסיד לא מוכן, כי "השאר רימו".

אני לא רוצה לסדר את המטבח,

כי לא אני עשיתי את הבלגן.

אני לא מסדרת את הגינה, כי השכן שם את זה שם,

וכן הלאה וכן הלאה.

אם אנחנו לא מתמודדים עם ההתנגדויות שלנו, לאן זה יוביל אותנו?

אז יש לי חדשות טובות:

המשימה שאותה אנחנו אמורים לעשות

אבל אנחנו דוחים אותה,

אין מה לדאוג: אף אחד לא ייקח על עצמו ויעשה במקומנו,

לפחות לא יעשה ללא תמורה.

למשל אם אני משלמת לגנן – הוא יבוא לפנות את הגינה.

גם זה פתרון.

עכשיו אם אני אומרת שבמידה שלא אעשה מה שאני אמורה לעשות – אף אחד לא יעשה במקומי, אני כבר מבינה שזו החלטה שלי.

לא להחליט, או להחליט לא לעשות – זו גם החלטה.

כל עוד אני לוקחת את האחריות על ההחלטה שלי – סבבה.

אם אני החלטתי במודע שאני לא עונה למכתב

ואני יודעת שזה יגרום להשלכות:

אקבל קנס או אצטרך לשלם חוב גדול יותר – בסדר.

אם אני מוכנה לומר שאני יודעת

שאני לא מוכנה להתמודד עכשיו,

וגם יודעת שזה יגרום להתמודדות גדולה יותר בהמשך – זה לגיטימי.

אני יכולה לחכות עד שזה יגיע לנקודה

שאהיה חייבת להתמודד בה,

שגורמים חיצוניים כבר מחייבים אותי להתמודד.

לא משנה מה הנושא –

כל עוד לא מחייבים אותי, אני יכולה להמשיך לדחות.

העניין הוא מה קורה אם במקום להיות "צודקת",

לשבת בארמון שלי כמו מלכה ולומר:

אני צודקת, וכל מי שלא מסכים איתי יכול "לקפוץ לי",

מה יקרה אם אני פשוט אתמודד?

מה יקרה אם אני אענה?

מה יקרה אם אני אפתור?

מה יקרה אם אני אפנה?

לא יקרה כלום.

יש כמובן הבדל בין לעשות דברים מתוך החלטה שלי,

או מתוך זה שמחייבים אותי לעשות אותם.

לדעתי אנחנו לא חייבים לעשות שום דבר

שאנחנו לא בוחרים לעשות,

אבל אם אני בוחרת כן לעשות –

פשוט עלי להכיר בזה, ולעשות.

לא מהמקום של האגו: "אני החלטתי לעשות",

אלא לעשות כי אני רואה את התועלת,

או כי אם אני לא אעשה – אף אחד לא יעשה

ואפשר לומר לעצמי: הרי רציתי לשמוע קצת מוזיקה,

אז מה אכפת לי לסדר קצת תוך כדי?

כל המשימות האלו, המשימות ש"לא בא" לנו לעשות,

אלו שיעורים בדרך.

וכמו שאנחנו יודעים –

אם אנחנו לא מתמודדים עם השיעורים הקטנים,

מגיעים השיעורים היותר רציניים,

עד שמגיע השיעור שכבר לא יכולים שלא לעשות אותו.

הדחיינות - זה לא שאני עצלנית ולכן לא עושה.

מדובר על כך שיש שיעור כלשהו,

שאני אמורה להתמודד איתו, ללמוד ממנו.

אולי אני פוחדת שלא אצליח,

או שאני לא רוצה להשקיע אנרגיה שלא תביא לתוצאות,

עם זאת העניין הוא שפעמים רבות השיעורים באים

לא בגלל שהם צריכים להביא תוצאה מהותית –

למשל אם אני שולחת מכתב זה לא חייב להביא לי כסף,

לפעמים זה מסתכם רק בכך – בלשלוח מכתב,

ולא מרוויחים וגם לא מפסידים מכך.

השיעור הוא עצמו מהות הדבר, ולא התוצאה.

אם אני מתמודדת עם השיעור,

מוכנה להתמודד עם המשימה,

אני משחררת את השיעור.

למשל אם אני לומדת את לוח הכפל בבית הספר –

לא אצטרך ללמוד אותו שוב.

כך גם רכיבה על אופניים, שחייה,

כל המיומנויות שאנחנו לומדים בחיים.

להתמודד עם קשיים בדרך זה ללמוד מיומנות נוספות בחיים

וכשאני דוחה את הנקודה בה אני אמורה ללמוד את המיומנות הספציפית

ולא מתמודדת איתה,

אז אני מונעת מעצמי ללמוד משהו שאני צריכה לקחת איתי בדרך.

ניתן כמובן לבחור לשלם לאדם אחר, שיעשה במקומי.

כאן זה מתחבר לנושא הכלכלי:

מתי נכון לשחרר ממני, מתי אפשר שמישהו אחר יעשה במקומי, ומתי לא?

אני אוהבת את המתמטיקה הפשוטה:

אם המשימה שאני אמורה לעשות, ההשקעה האנרגטית, הכסף שעלי לשלם למישהו אחר, שיעשה במקומי, הוא זול יותר מאשר אם אעשה בעצמי – אז זה שווה.

למשל: אם אני לא יודעת ליצור פוסטים לפייסבוק, ובזמן הזה שאני מכינה פוסט אחד, אני יכולה למשל לטפל במישהו ולהרוויח 250 ₪,

ואני יכולה לשלם למישהו להכין פוסט במקומי וזה יעלה לי 100 ₪ -

אז שווה לי לשלם.

צריך גם לבדוק האם זה נכון לרגע הזה

וגם אם זה נכון לטווח הארוך.

כלומר האם המיומנות שאני לומדת,

גם אם ארוויח במקומה יותר כסף ואהיה יותר עסוקה,

האם זה עדיין נכון יותר שמישהו אחר יעשה?

אם כן, אז זה נכון יותר לתת למישהו לעשות.

יש דברים שאנחנו לא יכולים להתמודד איתם

פשוט כי אין לנו מספיק ידע בתחום.

למשל: אני אמורה לעשות בדיקה רפואית

ואני דוחה אותה, בעיקר כי אני פוחדת.

בנושא הבריאות, דחיית הבדיקה לא תשנה את התוצאה.

אם אעשה את הבדיקה ואני בריאה - זה ירגיע אותי

ואם עלי לעשות בדיקות נוספות – עדיף לדעת את זה מוקדם,

ולא לדחות ולהתמודד כשיהיה מאוחר מדי.

אני יודעת ומבינה כמובן שקשה להתמודד רגשית.

גם בנושא הכלכלי – אם אני לא משלמת דוח,

זה יכול לצבור חובות, ובסוף להגיע לבית משפט.

לא חבל?

למה לעשות מנמלה – פיל?

אם אני מחליטה שאני מקבלת על עצמי להתמודד עם דברים בזמן שהם מגיעים, כדי שלא ייצברו עוד, ואני לא דוחה כי אני רוצה לגמור את זה בזול - ללמוד את השיעור כמה שיותר מהר וכמה שיותר בקלות, אז החיים שלי יהיו קלים יותר.

ככל שאני מתמודדת עם משהו מוקדם יותר

יהיה לי קל יותר לפתור אותו.

למי חשוב שאני אתמודד?

הרי זה רק עבורי, כי אם לא אתמודד עכשיו,

אחר כך אצטרך להתמודד יותר קשה.

רוב הדברים שאנחנו לא עושים,

הם דברים עבורנו,

כי לעשות משהו עבור אנשים אחרים בדרך כלל קל לנו יותר לעשות.

כאן עולה השאלה: למה אנחנו מוכנים לעשות דברים עבור מישהו אחר,

אבל לא בשביל עצמנו?

אבל זו כבר שאלה לפעם הבאה.

אני מאחלת לכם המשך שבוע מקסים

תחשבו על זה ותחליטו לעשות.

אתם תראו שזה נותן תחושה של שחרור.

בואו נשאיר את הפילים במקום שלהם

ונתמודד עם הנמלים.

תודה שהייתם איתי, מקווה שנהניתם, שהצלחתי לפתוח פתח חדש במחשבות שלכם: קחו את הדברים באופן חיובי, כל התנסות בחיים באה לעזור לי וללמד אותי.

אל תפחדו. כי אם אתם נותנים לפחד לעצור אתכם – בטוח שהפסדתם.

בהצלחה, ותשתפו אותי: מה בא לכם ללמוד, מה תרצו לשמוע

מה הדברים שהתנסיתם בהם, מה עבד, ומה לא.

מחכה לכם גם בפרק הבא של הפודקאסט באושר ובעושר,

שלכם,

יהודית