היי יקרות,
אני לא יודעת אם אתן מכירות אותי בפן הרוחני, כמטפלת. הייתי עושה טיפולים רגשיים ואנרגטיים עד להודעה חדשה. הייתי בטוחה בעצמי, כיוונתי אנשים במקומות הכי חשוכים אל האור והאופטימיות.
אבל יום אחד התקשרה אליי מישהי להתייעץ. התחברתי כמו מטפלת מנוסה, בדקתי מה אני מקבלת ואמרתי לה מה היא כן ומה היא לא צריכה.
בסוף, הסיפור התגלגל עד לבית החולים. היא הגיעה לשם כי הבת שלה, הנכדה שלה, והבת השנייה שלה אמרו לה שהיא חייבת. המלצתי ללכת ולהיבדק כדי להיות על הצד הבטוח, אבל לא באמת קיבלתי שיש כאן סכנה לחיים.
בסוף התברר שהבנות חששו שהיא קיבלה אירוע מוחי.
(אני מציינת שהיא לא עברה טיפול באותו יום אצלי, רק התקשרה לשאול אותי מה אני חושבת.)
שאלתי את עצמי, מה קורה כאן? האם אני כזאת גרועה שעושה טעות פטאלית? אני סומכת על עצמי הכי הכי בעולם, ואני קיבלתי בדיוק ההפך ממה שהמשפחה אמרה. למה זה קורה לי?
נבהלתי מאוד, הרגשתי בושה והתחרטתי על היום שהתחלתי לטפל. שאלתי את עצמי, מה אני עושה עכשיו? איך אני יכולה להמשיך לטפל כאשר כזה דבר קרה לי?
אני קופצת קדימה בסיפור (אגב, הסיפור הוא אמיתי). האישה היום בסדר, אך הפסיקה לעסוק במה שהיא הכי אהבה בחיים. היא הייתה מטפלת בעצמה. אני הייתי התלמידה שלה, ואחר כך היא הייתה המטופלת שלי והתלמידה שלי.
היום היא בסדר ומתפקדת, לא להיבהל.
למה אני כותבת לכן את זה?
כי באותו רגע אני כל כך נבהלתי שהפסקתי לעשות טיפולים אנרגטיים. הייתה לי הרגשה נוראית ממה שקרה. בושה וצער. ממש התביישתי בעצמי ובמה שקרה. לא כי אני עשיתי משהו לא בסדר, אלא רק מהעובדה שאני קיבלתי משהו הפוך מאשר אחרים. ונבהלתי שאני טעיתי.
למה אני מספרת?
כי בדיעבד, כך זה היה צריך לקרות. מכל מיני סיבות, האישה המקסימה הזו הייתה צריכה להפסיק את הפעילות שלה ולעשות שינוי של 180 מעלות כדי לשמור על עצמה, לטפל בבריאות שלה ולהשקיע בעצמה ולא באחרים.
ואני חשבתי שאני הייתי הגורם "שבזכותה" הכל נעצר.
להגיד לכן שזה היה קל?
ממש לא. אבל אחרי הרבה שנים הבנתי שבסופו של דבר עשיתי טוב לאישה הזו.
היא עשתה שינוי משמעותי בחיים. נכון שהיא לא עוסקת במה שהיא רצתה כי לא מתאפשר לה, אבל היא מטפלת בעצמה, דואגת לבריאותה, והבנות שליוו אותה שומרות עליה ודואגות שהכל יהיה בסדר.
והדובדבן שבקצפת - שתי הבנות שלה הן חברות טובות שלי למקצוע. עבדתי איתן ועובדת עם אחת מהן ביחד עד היום בפן הרוחני/טיפולי. אנחנו אחיות לנפש.
לקח לי הרבה מאוד זמן להתאושש מהמקום הזה. הייתי ממש על הרצפה.
ומה למדתי?
הבנה, להיות בחמלה, להסתכל עוד יותר קדימה ולראות את התמונה הגדולה. והכי חשוב - לקבל את העובדה שאני לא יודעת מה שאני לא יודעת, לפתח את האמונה בי וביכולות שלי, ולדעת שהכל לטובה.
אז מה המשימה להיום?
חשבו על אירוע מכונן שלכן בחיים, שבאותו רגע חשבתן שעשיתן את הטעות הכי גדולה של החיים. אך בדיעבד, אפשר אולי לחשוב שזה היה אירוע למידה כל כך חשוב, שעיצב אתכן לכל החיים, ובהסתכלות לאחור - זה היה לטובתכן.
כתבו לעצמכן וראו איזו תובנה עולה לכן, אילו איכויות קיבלתן בזכות זה, ומה זה מאפשר לכן היום לעשות, להיות, לחשוב ולהאמין.
אני מאחלת לכן מסע משמעותי ואמיץ.
נ.ב. באה לך גם להצטרף לאתגר: בואי, לחצי על הקישור כאן
Comments